לזרוק את השוט

אז הדלקנו את האור בחדר. זיהינו את הטריגר. ומה קורה עכשיו? מה קורה בשנייה שאנחנו נופלים שוב לאותו הרגל שרק אתמול הבטחנו לעצמנו "לא עוד"?

הדבר הראשון שאנחנו עושים, על אוטומט, הוא להרים את השוט. אני הייתי שק החבטות של עצמי. הייתי שוחט את עצמי במילים. "איזה אפס אתה." "שוב דפקת את זה." "אתה אף פעם לא תצליח להשתנות."

גדלנו על האמונה המעוותת שאם נהיה מספיק אכזריים כלפי עצמנו. אנחנו נלמד לקח. אנחנו בטוחים שהלקאה עצמית היא "משמעת", ושהיא תמנע מאיתנו ליפול מחר.

אבל כאן אנחנו נופלים למלכודת הכי אכזרית של התודעה שלנו. תחשבו על זה רגע: או שאתם בתוך ההרגל שהורס אתכם, או שאתם עסוקים בלכעוס, לשנוא ולהיות מאוכזבים מעצמכם שעשיתם אותו. כך או כך. ההרגל הזה שולט לכם לחלוטין בתודעה.

מה שמתמקדים בו. גדל.

כל עוד אתם כועסים על עצמכם, שונאים את עצמכם ונלחמים בנפילה שלכם. אתם בעצם ממשיכים להזין את המפלצת. וכשהמוח בלחץ, הדבר היחיד שהוא רוצה לעשות זה לברוח.

ההלקאה העצמית שלכם לא מונעת את הנפילה הבאה. היא מבטיחה אותה.

התובנה ששינתה לי את החיים: אי אפשר לרפא פצע אם ממשיכים לדקור אותו.

"זה כרגע הכי טוב שלי"

כדי לצאת מהלופ הזה, הייתי צריך ללמוד להניח את הנשק. להסכים להפסיד במלחמה נגד עצמי, כדי לנצח בחיים. הייתי צריך להסתכל במראה ולהגיד: "זה מי שאני כרגע. אני מקבל את זה. ואני לא כועס על עצמי יותר."

הרבה אנשים חושבים שקבלה עצמית כזאת היא "לוותר לעצמך". זה בולשיט. לקבל את עצמך זה האקט הכי אמיץ שיש. זה אומר להפסיק לברוח מהמציאות ולהגיד: "זאת נקודת הפתיחה שלי. היא לא מושלמת, היא כואבת, אבל היא שלי."

וכשמפסיקים להילחם. פתאום קורה קסם. מתפנה חלל ענק בראש ובלב. ההרגל הרע כבר לא תופס את כל התודעה שלכם. האנרגיה המטורפת שבזבזתם על לשנוא את עצמכם משתחררת, ויש לכם סוף סוף מקום פנוי להכניס פנימה חמלה, בנייה אמיתית, ואמונה.

נפלתי היום? הכל בסדר. מחר בבוקר אני מנסה שוב.