האנטומיה של הבריחה
שלב הזיהוי
לפני שאנחנו מתקנים משהו, אנחנו חייבים להדליק את האור בחדר ולראות מה באמת שבור. הטעות הכי גדולה של אנשים שנמצאים בלופ של הרס עצמי, היא שהם בטוחים שהבעיה שלהם היא "הסם".
הם קמים בבוקר ושונאים את עצמם על זה שהם שוב עשו סמים, או שוב שתו יותר מדי, או שוב אכלו את כל המקרר, או שוב חזרו לאקס הרעיל שמוחק אותם, או שוב העבירו חמש שעות בגלילה ריקה מול המסך. הם אומרים לעצמם: "הסמים הורסים לי את החיים", או "הטלפון הזה גומר אותי".
אבל הסם הוא לעולם לא הבעיה. הוא הפתרון.
הוא הפתרון המאולתר, העקום וההרסני שמצאתם כדי להתמודד עם הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית היא מה שקורה לכם רגע לפני שאתם שולחים את היד אל ה"סם" שלכם.
להבין את הלופ: הטריגר והרעש
למוח שלנו יש מנגנון הישרדותי פשוט: הוא שונא כאב, והוא יעשה הכל כדי להרחיק אותנו ממנו. אתם מכירים את הרגע הזה שבו נסגרת הדלת, נהיה שקט, ופתאום משהו בפנים מתחיל לגרד? זה יכול להיות שעמום. בדידות שצורבת בחזה. פחד שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום, חרדה מהעתיד, או פשוט הקול הזה בראש שלוחש: "את לא מספיק טובה. אתה לא שווה כלום".
זה הטריגר. זה הרגע שבו הכאב האמיתי צף למעלה.
ומה המוח עושה כשהוא מרגיש את הכאב הזה? הוא נכנס לפאניקה. הוא מבין שאין לכם כרגע את הכלים להכיל את הרגש הזה, אז הוא לוחץ על כפתור מצוקה וצועק: "תביאו לי משהו שיכבה את הראש!" באותה שנייה, אתם עוברים לטייס אוטומטי.
אתם לא עושים את זה כי אתם חלשים. אתם עושים את זה כי באותו רגע, הבריחה מרגישה כמו הדרך היחידה לשרוד את הכאב.
שלב הזיהוי: לקרוא לשד בשמו
אי אפשר לעצור אויב שאתם לא רואים. הצעד הראשון הוא לא לנסות להפסיק בכוח את ההרגל שלכם. הצעד הראשון הוא פשוט לזהות את המנגנון. להיות מודעים אליו בזמן אמת.
- מה קרה ממש עכשיו? (היה לי ריב בעבודה? חזרתי לדירה ריקה? נהיה לי שקט מדי?)
- איזה רגש מציף אותי עכשיו? (אני מרגיש דחוי? בודד? חרד? משועמם?)
- ממה אני בעצם מנסה לברוח?
ברגע שאתם מסוגלים להגיד "אני לא באמת רוצה את הריגוש הזה עכשיו, אני פשוט בודד רצח ופחדתי להישאר לבד". הפקעתם מהשד את רוב הכוח שלו. הדלקתם את האור בחדר.
ועכשיו כשהאור דולק. מגיע השלב שבו רובנו עושים את הטעות הכי אכזרית כלפי עצמנו.